החלטה בתיק ת"א 46436-04-12

בפני בקשה לדחייה על הסף לפי תקנה 101 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984  של תביעה  שכנגד, בנסיבות שבתיק העיקרי ניתן פס"ד המקים מעשה בית דין. כן נטען לטעם נוסף של דחיה על הסף והוא העדר עילה ( תקנה 100(1) לתקסד"א).

ככל שמדובר במעשה בית דין,  בתיק זה קם השתק פלוגתא בלבד אולם אקדים כי מההנמקה להלן גם קם השתק שיפוטי כנגד כל התובעות הנותן תוצאה של ביסוס הבקשה גם לפי תקנה 101(א)(3) לתקסד"א 3 [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ ( 8.3.05) ]. 

בהתייחס לפן של השתק עילה, בהקשר לטענה של מעשה בית דין - אין תחולה להשתק כי הוא חל על מי שהיה התובע בתביעה הקודמת, ולא הנתבע.

הציר הסובב את המחלוקת המשפטית היא הפלוגתא שנקבעה בפסק דין מיום 11.11.12, בתביעת פינוי שהגישה הנתבעת נגד התובעת  מס'  1 (ת.א. 34806-03-10, להלן: " תביעת עמידר"). 

באת כוח המשיבות השיבה כי ביהמ"ש אפשר את הגשת התביעה  של התובעת וזאת בעקבות הסכמה מפורשת של בא כוח המבקשת בתביעת עמידר.

התביעה בפני החלה כתביעה שכנגד של התובעת מס' 1 בתביעת עמידר והיא הופרדה והותר גם להוסיף את התובעות מס' 2-3. יצוין כי בשלבים ראשוניים של ניהול תביעת עמידר היה ניסיון להשיג אישור של דייר ממשיך לתובעת מס' 2 ללא הצלחה. הטיעון כי בית המשפט אמר את דברו מראש בתהליך של הפרדת התביעה שכנגד לדיון בתיק נפרד, ומתן אפשרות להוסיף תובעות נדחה. אין בהליך זה שהוא מנהלי כדי להביע דעה לגבי המחלוקת.

כמו כן נטען ע"י ב"כ המשיבה כי הטיעון שהמנוח חדל להיות זכאי על פי החוק עם נישואיו לתובעת מס' 1 , לא נטען בתביעת עמידר. גם נטען, כי ההנמקה של עמידר לדרישת הפינוי נגד התובעת 1 היה שהיא הייתה בעלת דירה בפועל.  נטען, כי גם התובעת 1 רשאית להעלות טענותיה בתשובה לטענה שזכאותו של המנוח לא יכולה להיבחן לאור הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי"). נטען, כי החוק נחקק מאוחר למועד בחינת זכאותו של המנוח ואין בחוק הסדר לתחולה רטרואקטיבית. כמו כן נטען כי לא נקבע בהסכם השכירות אפשרות לפנות או להפסיק את ההתקשרות עם המנוח ובני משפחתו במקרה של שינוי במעמדו החוקי, או בהגדרה על פי החוק. נטען, כי בית המשפט לא בחן האם הוראות חוק הדיור הציבורי חלות בנסיבותינו. נטען, כי הזכאות של המנוח נבחנת מהוראות הסכם השכירות ומגוריו ומגורי התובעת 1 בפועל ומהתנהגות הנתבעת, חברת עמידר. כן נטען, כי יש לאפשר לתובעת 1 לעלות טענת התיישנות, שנמנעה ממנה לעשות כן בתביעת עמידר. נטען, כי יש לדחות את הטענה, כי המנוח איבד את הזכאות שלו לדירה עם נישואיו לתובעת 1 בהעדר מעש במשך שנים של עמידר. כמו כן, נטען, כי עילת התביעה היא שתובעת 1 הינה דיירת חוזית ובאה בנעליה של אשת המנוח הקודמת, אשר הייתה צד לחוזה השכירות עם המנוח - סוגיה שנטען כי היא לא עלתה בתביעת עמידר.

תביעת עמידר הייתה  לפינוי בת זוג של דייר זכאי שנפטר. בת הזוג, התובעת מס' 1 , נישאה לדייר זכאי, אלמן, כאשר הייתה על שמה דירה שרכשה בדיור הציבורי לפני כן. בפסק דין נקבע כי

כאשר התאלמנה התובעת מס' 1, אמם של התובעות 2-3 לא קמה לה זכות  להיות מוכרת כ"דייר ממשיך" לאחר פטירת הדייר הזכאי ל דיור הציבורי, בעלה המנוח.

נטען כי יש לדחות את התביעה הנוכחית כי  בית המשפט מתבקש לדון באותן טענות שהועלו כהגנה בתביעת עמידר בתביעת התובעת מס' 1 , בת הזוג, וכן באותן טענות בהתייחס ולתובעות מס' 2-3 הבנות המשותפות לה ולמנוח שלא נתבעו בתביעת עמידר.

בפסק הדין שניתן בתביעת עמידר נקבע, כי לאור הוראות סעיפים 1 ו-3 לחוק זכויות דייר בדיור הציבורי, נדחתה טענת הזכאות של התובעת 1, בהתבסס על היותה בת הזוג של המנוח. הטעם לכך הוא שעם נישואיו איבד המנוח את מעמדו כ"זכאי" לאור כי הייתה בבעלות "קרובו", קרי בת זוגו, התובעת מס' 1, דירה במועד נישואיה למנוח. לכן בפטירתו לא קמה לתובעת הזכות להיות מוכרת כ"דייר ממשיך".

בפסק דין נדחו הטענות שלמועד הפטירה הדירה רק פורמלית על שם התובעת מס' 1.

הטיעון שבפסק הדין לא נבחנה טענה נוספת אשר מעניקה זכאות מכוח זכויות אשתו המנוחה של המנוח, נדחה. בפסק הדין יש התייחסות לטיעון זה. הטיעון נדחה תוך הפניה לפסיקה של בית המשפט העליון אשר דחה ניסיון זה להמשיך לדור הבא התנהלות של עמידר במשך חייו של הזכאי [רע"א 1936/12 נשיא נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל (4.4.12)].

הקביעה שהדירה הייתה בבעלות התובעת מס' 1 עם נישואיה למנוח היא קביעה של ממצא עובדתי המקימה השתק פלוגתא ביחסים בין התובעת מס' 1 לנתבעת. קביעה זו משליחה גם על התביעה הנוכחית.

הקביעה המשפטית הנגזרת מנתון זה נכונה גם בתביעה זו.

הטיעון כי התובעת מס' 1 נכנסה לנעליה של אשתו המנוחה של בעלה המנוח נדחה בתביעת עמידר. על פי כלל ההשתק השיפוטי ניהול התביעה בטיעון זה בשנית נדחה ביחסים של התובעת מס' 1 עם עמידר.

בחנתי את יתר הטיעונים שהועלו על ידי באת כוח התובעות הן בכתב התביעה והן בתשובה לבקשה זו ולא מצאתי בהם כדי לשנות את התוצאה.

עילות התביעה של בנות התובעת מס' 1, התובעת 2-3, שהינן בנות משותפות לתובעת מס' 1 והמנוח, יונקות מאותו מקור של האם. הקביעה שהמנוח לא "זכאי" משנישא לתובעת מס' 1, תהא התוצאה גם בתביעה של הבנות שכן גם בפטירתו הוא לא היה זכאי. הטענה כי עמידר מחויבת בתוצאת חוסר המעש שלה לפנות את המנוח עם נישואיו לתובעת מס' 1 נדחית. טיעון זה אינו מתיישב עם חוק הדיור הציבורי שעל פיו הוגשה התביעה בפני ולא עם הפסיקה כאמור לעיל.

לפיכך, על פי אין תכלית לשמיעת הבנות, התובעות מס' 2-3 וגם לגביהן חל ההשתק השיפוטי והוראות תקנה 101(א)(3) לתקסד"א.